מנהל צעיר ומצליח טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי, נוסע קצת מהר מדי ביגואר החדשה שלו. הוא הביט סביב כדי לוודא שאין ילדים המזנקים להם מבין מכוניות חונות והאט כשחשב שהוא רואה משהו. במהלך הנסיעה לא נראה אף ילד החוצה את הכביש.
לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל כיוון מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר. המנהל המבוהל לחץ על הבלמים וסובב את היגואר אחורה. הוא קפץ החוצה מן המכונית, תפס בכוח בילד שעשה זאת, דחף אותו כנגד מכונית חונה וצעק עליו: "מי אתה ומה זה צריך היה להיות? מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" בכעס הולך וגובר הוא המשיך, "זו מכונית חדשה והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף, מדוע עשית זאת?"
"בבקשה, אדוני, בבקשה. אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות", התחנן הילד. "זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא עצר..." דמעות זלגו על סנטרו של הילד כשהצביע סביב על המכוניות החונות. "זה אחי," הוא אמר. "הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא יכול להרים אותו". ביבבה, ביקש הילד מהאיש, "האם תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לתוך כיסא הגלגלים? הוא נפגע והוא כבד מדי עבורי".
המנהל זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש הגדל במהירות בגרונו. הוא הרים את הבחור הצעיר בחזרה לתוך כיסא הגלגלים, הוציא את הממחטה שלו וניגב את השריטה והחתך, מוודא שהכול יהיה בסדר. "תודה ושהאל יברך אותך" אמר לו הילד אסיר התודה. אחר כך הביט המנהל על הילד הקטן דוחף את אחיו במורד המדרכה לעבר ביתם.
הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה ליגואר שלו... הליכה ארוכה, איטית.
הוא מעולם לא תיקן את הדלת הצדדית של הרכב, הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו יאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד את תשומת לבו...
אלוהים לוחש בנשמתנו ומדבר איתנו. פעמים רבות, כאשר אין לנו זמן להקשיב, הוא חייב לזרוק עלינו לבנה, רק כדי להעיר אותנו... זו הבחירה של כולנו: להקשיב ללחישה – או להמתין ללבנה.